5 טעויות שצלמים עושים (חלק שני)

צילום הוא אמנות המשלבת יצירתיות, טכניקה ותשומת לב לפרטים, אך אפילו הצלמים המיומנים ביותר עלולים ליפול למלכודות שפוגעות באיכות התמונות שלהם. בין אם אתם מתחילים שרק לומדים את יסודות המצלמה, חובבים המצלמים בסמארטפון, או מקצוענים ותיקים עם שנים של ניסיון, טעויות קטנות – לעיתים כאלו שאינן מורגשות בזמן אמת – יכולות לעשות את ההבדל בין תמונה בינונית ליצירת מופת. במאמר זה נחשוף חמש טעויות מפתיעות ומשמעותיות שצלמים רבים עושים ונציע דרכים מעשיות להימנע מהן כדי לשפר את התוצאות שלכם ולחדד את הראייה הצילומית שלכם.

01 אתם מתעקשים לצלם מהעינית

מרבית הצלמים לוחצים את עינית המצלמה לפנים כדי לצלם. מדובר במנח נפוץ וטבעי, באותה מידה בה צלמים התכסו בבד שחור בזמן הצילום בסוף המאה ה-19. כל פסיכולוג יספר לכם שלעיתים הבעיה טמונה בהרגלים שלנו וההתעקשות שלנו לדבוק בהם. אני יודע, רובכם יתעקשו שזה מאפשר יציבות וצילום במהירות תריס נמוכה, אבל מיד נסביר שזה לא מדוייק. העניין הוא שמקור הטעות במצלמות ותיקות בהן הדרך היחידה לראות מה אתם מצלמים היא באמצעות אותה עינית. מצלמות בנות ימינו מצויידות במסך מגע, חלקן אפילו במסך פריק המאפשר לכופף ולכוון את המסך בזויות שונות. אז אם חשבתם שצילום מהעינית היא הדרך היחידה - הנה מספר נקודות הקובעות אחרת:

1. כשאתם מצמידים את העינית למסך אתם נכנסים למצב ״ראיית מנהרה״, משמע מצב שבו אתם רואים או מתמקדים רק במה שנמצא ממש מולכם, כאילו אתם מביטים במתרחש דרך מנהרה וכל מה שבצדדים נעלם או מיטשטש. מצב בו אתם רואים רק דבר אחד ולא שמים לב לשום דבר אחר מסביב, גורם לכם לפספס מצבים או התרחשויות מעניינות ובפועל מגביל אתכם.

2. כשאתם מחזיקים באופן חופשי את המצלמה הרבה יותר נוח לשנות את זוית הצילום, למשל מגובה הברכיים ובפועל למצוא קומפוזיציה מעניינת יותר. אחת הזויות האהובות עליי היא מלמטה - אני מניח את המצלמה על הקרקע ובפועל מקבל זוית שונה ומשיג על הדרך יציבות גבוהה יותר בזמן הצילום. זויות נמוכות חשובות לא רק בצילום ילדים ובעלי חיים אלא כמעט בכל ז׳אנר.

3. בצילום אנשים, כשאינכם מסתירים את עיניכם מאחורי מצלמה יש לכם חיבור ישיר יותר למצולם - המצולם שלכם יוכל לראות אתכם מחייכים, תוכלו לדבר איתו ולצלם בדיוק ברגע בו הבעת הפנים שלו תתאים לכם. כשהמצלמה נלחצת לפנים המצולם דרוך ומתוח יותר - כשהיא על חצובה או באחיזה חופשית, הרחק מהפנים, המצולם פחות דרוך ולא יודע מתי באמת בכוונתכם לצלם אותו.

4. בצילום רחוב - החזקת המצלמה בגובה החזה פחות מאיימת ומאפשרת לכם לחייך למצולמים פוטנציאליים ולתקשר איתם טוב יותר לפני הצילום.

5. יציבות - תוכלו להשיג יציבות אחיזה באמצעות קיצור הרצועה ומתיחתה קדימה בתנועת הרחקה מהגוף. הנחת המצלמה על הקרקע או על מעקה תספק יציבות טובה מכל אחיזה אחרת.

6. נכון, לא תמיד זה נכון לצלם עם המסך, לדוגמא, ביום שטוף שמש, בצילומי ספורט, או צילום ציפורים - אבל נסו לצלם כמו צלמי וידאו ותמצאו עולם חדש של אפשרויות.

02 אתם מצלמים עם יותר מדי נקודות פוקוס

בצילום דיגיטלי, חדות התמונה אינה תלויה רק בעדשה או ביציבות המצלמה, אלא גם בהחלטה מרכזית של הצלם: באיזה מצב מיקוד להשתמש, ואיזו שיטת בחירת אזור מתאימה. שני המשתנים הללו פועלים יחד, וכל טעות בבחירה עלולה להוביל לתמונה רכה או מטושטשת.

מצבי המיקוד (פוקוס) מגדירים כיצד המצלמה מתנהגת לאורך זמן. במצב מיקוד חד־פעמי (AF-S) המצלמה נועלת את הפוקוס ברגע הלחיצה החציונית – פתרון מצוין לנושאים יציבים כמו נוף, מבנים או דיוקן מבוים. לעומתו, במצב מיקוד מתמשך (AF-C) המצלמה ממשיכה לעדכן את המיקוד כל עוד הנושא נע - חיוני בצילום משחקי ספורט, בעלי חיים או כל התרחשות משתנה. מי שמעדיף שהמצלמה תחליט לבד, יכול לבחור ב־מיקוד משולב (AF-A), שבו המצלמה מזהה אם הנושא נע או עומד ומחליפה אוטומטית בין המצבים.

לעומת זאת שיטות בחירת האזור מגדירות היכן בתוך המסגרת יתבצע המיקוד. בחירה בנקודת פוקוס בודדת שנבחרת ידנית (Single-Point AF) נותנת לצלם שליטה מלאה – לדוגמה, להתמקד בדיוק בעין. לעומת זאת, שיטות כמו מיקוד דינמי או מיקוד אזור (Dynamic / Zone AF) מאפשרות טווח ביטחון ומתאימות לנושאים בתנועה מתונה, בעוד מיקוד עוקב נותן למצלמה לעקוב אחרי האובייקט גם אם הוא משנה כיוון. במצבי צילום מהירים במיוחד ניתן להיעזר במיקוד בכל המסגרת (Auto-Area AF), שבו המצלמה בוחרת בעצמה את נקודת המיקוד, לעיתים עם זיהוי פנים או עין.

כאשר משלבים נכון בין מצב המיקוד לשיטת בחירת האזור, הצלם שולט גם בזמן וגם במקום: האם המיקוד נשאר נעול או מתעדכן, והיכן בדיוק בתמונה הוא מתבצע. השילוב המדויק בין שני הגורמים הוא זה שמבטיח את אותה חדות נדרשת, ההופכת צילום טוב לצילום מצוין. אז מה כדאי לבחור? הנה מדריך כללי קצר:

נוף / אדריכלות

מצב: AF-S

שיטה: Single-Point AF (במרכז או על נקודה חשובה בקומפוזיציה).

למה? הנושא נייח (סטטי) ואין צורך במעקב, שליטה מוחלטת על נקודת הפוקוס.

תמונת דיוקן מבויימת

מצב: AF-S

שיטה: Single-Point AF על העין.

למה? מבטיח חדות מקסימלית בעיניים – האזור הקריטי ביותר בפנים.

ילדים בתנועה / חיות מחמד

מצב: AF-C

שיטה: Dynamic AF או Tracking AF.

למה? הנושא זז בצורה לא צפויה, המצלמה מתעדכנת תוך כדי תנועה.

ספורט / אקשן מהיר

מצב: AF-C

שיטה: Zone AF או Wide AF.

למה? מאפשר מרחב פוקוס רחב יותר ושומר על האובייקט גם כשקשה לעקוב נקודתית.

צילום מהיר או ספונטני

מצב: AF-A (או AF-C אם יש תנועה צפויה)

שיטה: Auto Area AF עם זיהוי פנים/עין.

למה? חוסך זמן, המצלמה תזהה את הנושא המרכזי עבורך.

המצלמה שלכם כוללת רשת של חיישני מיקוד שמאפשרים למצלמה לדעת היכן בתמונה למקם את החדוּת. בחירת מצב הפוקוס (AF-S, AF-C, AF-A) ושיטת בחירת האזור (Single, Zone, Tracking, Auto) קשורה ישירות לכמה נקודות מתוך הרשת הזו יהיו פעילות, ואיך המצלמה תשתמש בהן. התמונה שלפניכם צולמה במצב AF-C, בצילום רציף ובשיטה 3D-Tracking (Tracking AF בקנון)

צילום: יגאל לוי

03 עומק השדה שלכם שגוי

מפתח הצמצם לא רק קובע כמה אור נכנס, אלא גם משמש ככלי יצירתי מרכזי שמשפיע על עומק השדה וגם על חדות התמונה. הנה מספר טעויות שחלקכם עושים בעניין:

1. בחירה במפתח פתוח מדי ללא צורך - צלמים רבים נמשכים למראה של עומק שדה רדוד ומפתח צמצם גדול (כמו f/1.8 או f/2.8) אמנם זה יוצר רקע מטושטש יפה המפריד את הנושא מהרקע, אבל בשימוש לא נכון עלול לגרום לכך שחלקים חשובים בנושא יצאו מחוץ לטווח החדות. אם אתם מצלמים למשל תמונת דיוקן, פתיחת יתר של הצמצם, במיוחד בצילום מקרוב, עלולה לגרום לטשטוש באחד מאיברי הגוף, למשל האף או אחת העיניים.

2. סגירה מופרזת של הצמצם - סגירה רבה מדי (כמו f/22) אמנם מגדילה את עומק השדה, אבל עלולה להביא לירידה באיכות התמונה בגלל תופעה שנקראת עקיפה (Diffraction) בה פיזור קרני האור גורם לאובדן חדוּת. גם בצילומי נוף ניתן לצלם בצמצם פתוח יותר - הכל בהתאם להקשר ולנושא. בצילומי לילה, למשל, המטרה היא לא עומק שדה אלא איסוף אור מירבי ולכן משתמשים בצמצם פתוח יחסית (4-2.8). בצילומי נוף בתנאי תאורה חלשה (למשל לפני זריחה או אחרי שקיעה), פתיחה מעט גדולה יותר של הצמצם מאפשרת לקצר את זמן החשיפה ועדיין לשמור על חדות טובה.

3. חישוב המרחק - בעדשות ארוכות מוקד ניתן להשתמש במפתח צמצם גדול (למשל 2.8, או 4) ועדיין להשיג חדות מלאה. במידה ומדובר בעדשה רחבת זוית והנושא קרוב מומלץ לסגור יותר את הצמצם כדי להשיג חדות מלאה.

בשורה התחתונה מומלץ לתכנן את עומק השדה לפי המטרה הוויזואלית. בזמן הצילום מומלץ לבחון את החדות כדי לוודא שאזורים חשובים יישארו חדים ואזורים ברקע יהיו מטושטשים (אם זו המטרה כמובן...).

04 אתם מתעלמים מההקשר של הצילום

צלמים מז׳אנרים שונים נוטים לרוב להתמקד יותר מדי בנושא המרכזי ולשכוח את ההקשר התרבותי, רגשי או סביבתי של התמונה. אני נוסע לא מעט לטיולי צלמים והבחנתי שכמעט כולם מצלמים עם אותה עדשה 200-70. אין ספק שמדובר בעדשה שאורך המוקד ומפתח הצמצם שהיא מציעה יוצרת תמונות חדות ובעלות עומק שדה המפריד היטב את הנושא מהרקע. הבעיה היא שרוב התמונות שאני רואה מתמקדות בפנים או עד המותניים. באופן זה לצופה קשה להתרשם מהרקע - משמע האזור בו צולמה התמונה. לרקע יש חלק נכבד מהסיפור שהתמונה מציגה והתעלמות ממנו מנתקת את התמונה מההקשר. אך הרקע הוא לא כל הסיפור. בצילומי אירועים, למשל, התעלמות מרגעים קטנים אך משמעותיים כמו תגובות הקהל עלולה לפגום בסיפור הכולל.

ההמלצה הכללית היא תמיד לחשוב על התמונה כחלק מסיפור גדול יותר. צלמו גם פרטים קטנים ורגעים משניים שמוסיפים עומק. הכירו את ההקשר של האירוע או הלקוח כדי ללכוד את המהות של הרגע.

05 אתם לא אוחזים נכון את המצלמה

צילום לא יציב הוא אחת הסיבות המרכזיות לתמונות מטושטשות – אפילו עם עדשה חדה ומצלמה מתקדמת. יציבות נכונה משפרת מאוד את חדות הצילום, במיוחד בתנאי תאורה ירודים, או במהירויות סגר נמוכות. אז איך אוחזים באופן יציב במצלמה? הכל מתחיל בעמידה יציבה בה קיים פיסוק קל בין הרגליים, רגל אחת מעט קדימה, כך שנוצר בסיס רחב יותר. כעת יש להצמיד את המרפקים לגוף (הימנעו מהשארת הידיים תלויות באוויר). יד אחת אוחזת במצלמה כשהאצבע על לחצן הצילום, והאגודל תומך מאחור. יד שניה – תומכת מתחת לעדשה, לא מהצד. אחיזה בעדשה משמשת כתומך יציב שנושא את משקל המצלמה ומייצב אותה.

הנה מספר טיפים לשיפור היציבות:

1. נשימה נכונה – רצוי ללחוץ על ההדק לאחר נשיפה קלה, כשהגוף רגוע וללא תנועה - יש העוצרים את נשימתם לשניית הלחיצה.

2. שימוש במשענות טבעיות – ניתן להישען על קיר, גדר או עץ כדי להפחית רעידות.

3. שתי ידיים תמיד – גם במצלמות קטנות או בסמארטפון, עדיף להשתמש בשתי ידיים.

4. רצועת מצלמה – כשיש צורך לאחוז את המצלמה הרחק מהגוף - מתיחה קלה של הרצועה סביב הצוואר או הכתף יכולה לייצב את המצלמה.

5. מהירות תריס – כלל אצבע: מהירות התריס (Shutter) צריכה להיות לכל הפחות שוות ערך לאורך המוקד (לדוגמה, בעדשה 50 מ"מ – 1/50 שניות ומעלה). בעדשות ארוכות יותר, נדרשות מהירויות גבוהות יותר.

6. חצובה או מונופוד – בצילום בתנאי תאורה קשים או חשיפות ארוכות, אין תחליף לאביזרי ייצוב חיצוניים.

ייצוב תמונה בעדשה או במצלמה – במידה והעדשה מצויידת במנגנון מייצב מומלץ להפעיל אותו ולכבותו כאשר משתמשים בחצובה.